אזובל מרדכי ואח' נ' בי"ס ע"ש שמואל הנגיד ואח'

צדדים שלישיים

פסק דין

תביעה לפיצוי תלמיד בגין נזקי גוף. המחלוקת על החבות ועל הנזק. התובע תבע את משרד החינוך וזה הוציא הודעה לעירייה, בעלים ומחזיקה של מתקן בית הספר בו אירעה התאונה נשוא התביעה.

רקע

1. התובע, יליד 18.2.93, תלמיד כתה ח' במסגרת חינוך מיוחד, שיחק ביום 12.2.07 עם חבריו לכיתה במשחק תופסת בשם "חיי שרה", זאת במהלך שיעור התעמלות באולם הספורט של בית הספר. במהלך המשחק, מעד התובע ונגרם לו שבר בעצם הבריח [להלן - "התאונה"].

2. התובע טופל שמרנית בחדר מיון של בית החולים מאיר. עם שחרורו הומלצו לו 28 ימי מחלה. כתוצאה מהתאונה חדל התובע להתאמן במכון כושר, אך שב לעשות כן כעבור כשנה.

3. כיום התובע כבן 17, ממשיך בלימודיו התיכוניים בבית ספר אחר.

4. כל אחד מהצדדים הצטייד בחוות דעת רפואית – אורטופדית מטעמו, אלא בהיעדר הסתייגות הצדדים יש לאמץ את קביעותיו של פרופ' בלנקשטיין, מומחה בית המשפט. המומחה מצא רגישות ונפיחות מקומית באזור עצם הבריח, הגבלה קלה בחלק מטווחי התנועה של כתף שמאל ומצב לאחר שבר. בגין כל אלה העמיד את נכותו הצמיתה של התובע על 5% ולפי סעיף 35 [1] א' – ב' לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956.

המחלוקות

5. המחלוקת העיקרית נעוצה בשאלת החבות ומתמקדת בקיומו או היעדרו של מפגע באולם הספורט. התובע הצהיר כי באולם היה פתוח וו לתפיסת חבלים, אשר בלט מעל גובה הרצפה, לא מסומן וצבעו אף אינו שונה מצבע הרצפה באופן ניכר. לטענתו, הוו היה אמור להיות סגור "שכוב" מוכנס לחריץ ברצפה. מאחר שלשיטתו הוו היה גלוי ובדיעבד נודע לו שאף נפתח על ידי תלמיד אחר בשם איליה, הוא לא יודע ולא היה מודע לכך, מעד עליו ונחבל. מנהל בית הספר דאז והמורה להתעמלות הצהירו לעומתו כי הוו לא היה גלוי או בולט "קבור" ומכוסה, ככל יתר רצפת האולם במשטח PVC אחיד, הרצפה הייתה ישרה, תקינה וללא בליטות, כך שכלל לא ניתן היה לדעת שהוו נמצא מתחת לרצפה.

6. מחלוקת נוספת הנה באשר לנוכחות המורה להתעמלות בעת התאונה. התובע הצהיר כי לא נכחה במקום בעת התאונה והוזעקה לשם לאחר התאונה על ידי תלמידים אחרים. המורה העידה לעומתו כי כן נכחה במקום ואף ראתה שנפל וזאת עקב היתקלות בתלמיד אחר או ברגל של עצמו.

7. הצדדים חלוקים אף על הנזק.

הראיות

8. מטעם התובע העידו הוא עצמו, חברו א. ב. [לעניין נסיבות התאונה] ואימו. מטעם משרד החינוך העידו המורה להתעמלות מ. ל. ומנהל בית הספר דאז, א. ר. העירייה לא זימנה עדים מטעמה.

דיון בשאלת החבות

9. כבר מעיון בכתבי הטענות עולה מחלוקת באשר לקיומו של וו גלוי ופתוח ברצפת האולם. התובע טען זאת מפורשות בפרק ב' לתביעה. משרד החינוך הכחיש בכתב הגנתו, בין היתר את הטענה הזו. בניגוד לטענת התובע, די בכחשה זו על מנת להעמיד מחלוקת. התובע אמנם לא טען בכתב התביעה כי הוו נפתח על ידי התלמיד איליה, אך איני סבורה כי משנודע לו הדבר בדיעבד, הוא מנוע מלפרט את גרסתו בתצהירים ובראיות. די בפירוט הטענה כי הוו היה פתוח וניתן להוסיף בשלב מאוחר מיהו זה אשר פתח את הוו. זאת בניגוד לטענת משרד החינוך.

10. עקרונית, וו פתוח או בולט ברצפת האולם כאשר התלמידים משחקים במשחק תופסת, הוא בגדר מפגע ומכשול ועל המורה להגן על פני התלמיד מפני מסוכנות הגלומה בחפץ שנותר ללא השגחה [ע"א 2061/90, מרצ'לי נ' משרד החינוך, פד"י מז [1] 802, 813]. הדברים יפים מכוח קל וחומר כשמדובר בחפץ שהונח על ידי בית הספר עצמו וכשעסקינן בתלמידים בני 14 במסגרת החינוך המיוחד. למעשה איש מהצדדים אינו חולק על כך. המחלוקת מתמקדת בקיומו של מפגע כזה בעת התאונה.

11. התובע נושא בנטל השכנוע מתחילת המשפט ועד סופו. לטעמי לא עמד התובע בנטל המוטל עליו. כבר עתה נדחית טענתו ולפיה עבר נטל כלשהו אל משרד החינוך משום שלא נסתר שהיה וו באולם. על התובע להוכיח את מלוא טענתו העובדתית, קרי לא רק שבעת התאונה היה בשטח האולם וו, אלא שהוו הזה היה גלוי, חשוף, בולט ובלתי מכוסה על יד רצפת האולם והוא זה שגרם לתאונה.

12. עדות התובע עצמה לא הותירה בי רושם כדי ביסוס ממצאים עליה. התובע הגיש שש [6] תמונות של הוו כביכול ואותן צילם לטענתו במצלמתו כחודשיים לאחר התאונה [ת/2]. אזכיר כי אותה עת היה התובע בן 14. ואולם כל המעיין בתמונות יכול להבחין על נקלה כי מדובר לפחות בשני ווים שונים. בתמונות המסומנות 1 ו – 2, נראה חומר דמוי מתכת, וו ללא חלודה, מוקף משטח ירוק חלק. ואילו בתמונות 5 ו – 6 נראה וו מעוגל, מוקף במשטח צבוע במספר צבעים, ביניהם כחול – סגול, פסי אלכסון בהירים ופסי צהוב. בתמונות 3 ו – 4 נראה, מלמעלה, וו חלוד מוקף משטח ירוק חלק. התמונות אינן נושאות תאריכי צילומן. כשנשאל לפשר השוני בין התמונות הסכים כי הוו המצולם בתמונות 1 ו – 2 אינו הוו המצולם בתמונות 5 ו – 6. הוא הסביר לשיטתו כי צילם את התמונות 1 – 4 לבקשת עורך דינו [עמ' 4].

13. התובע עמד על דעתו כי הוו עליו נפל מופיע בתמונות 5 ו – 6 [שם]. ואז נשאל האם באמצע האולם מופיע קו לבן כמצולם או שמא רק בצידיו והאם עובר קו לבן באמצע האולם כגרסתו, השיב שאינו זוכר משום שהדבר אירע לפני שלוש שנים. אני מוכנה לקבל שהתובע אינו זוכר בחלוף שלוש שנים היכן עברו קווי האולם, אך תמוה בעיני שהתובע, שנשלח לצלם את המגרש, ואף צילם מספר תמונות לשיטתו, לא זוכר היכן צילם. ניסיונו של התובע להגיש לבית המשפט תמונות שהוא מודה היום כי אינן של הוו הנטען על ידו, אינו פועל לטובת אמינותו בלשון המעטה.